הפעם הראשונה יכולה להיחשב כמעידה מקרית, אבל כשזה קורה בפעם השנייה, ועוד בכזאת עוצמה, זה מעיד במקרה הטוב על רשלנות ניהולית ובמקרה הרע על חשבונאות יצירתית מדי. מה שזה לא יהיה, והאמת שזה לא ממש משנה, התוצאה היא שהמספרים בדו"חות לא מבטאים באמת את מצב הפירמה. עשרות מיליוני דולרים של הכנסות שרשמה מגל (MAGS) בתשעת החודשים הראשונים של 2008, התאיידו מהדו"חות כאשר היה צריך לקבל את החתימה של רואה החשבון. זאת לא הייתה טעות שולית, לא מדובר באחוזים בודדים - זו טעות שהפחיתה את הכנסות החברה בלמעלה מ-40%.

הטעות הענקית הזו היא המשך לתיקון מלפני שלוש שנים, אז פרסמה החברה המפתחת מערכות אבטחה ממוחשבות לגבולות לאיתור וזיהוי חדירות לא מורשות, את הדו"ח המלא שלה לשנת 2005 (F20), וממנו עלה שההכנסות הן לא באמת מה שנרשם באופן שוטף. פשוט - פרויקט שבשלב הראשון נאמר שהוא רק נדחה, ואחר כך כבר בוטל, גרם להפחתה של 10% מההכנסות.

השאלה אז, כמו היום, היא איך בכלל הכירה החברה בהכנסות, שבדיעבד התברר שהן לא באמת הכנסות. רגע לפני ההרחבה על השיטות החשבונאיות להכרה בהכנסות, והגישה של מגל, הנה השתלשלות העניינים מאז נובמבר אשתקד: במקביל לדיווח החברה על עזיבתו של המנכ"ל הוותיק יזהר דקל, פרסמה החברה תוצאות כספיות חלשות, אבל לא קטסטרופליות, לרבעון השלישי ולתשעת החודשים הראשונים של 2008. ההכנסות ברבעון השלישי הסתכמו בכ-21 מיליון דולר, ובתשעת החודשים הראשונים של השנה הן הסתכמו ב-70 מיליון דולר.

בתחילת השבוע, באיחור של חמישה חודשים, פרסמה החברה את ההודעה לתקשורת על הרבעון הרביעי ושנת 2008 כולה. ההכנסות ברבעון הרביעי הסתכמו ב-29.9 מיליון דולר, וההכנסות בשנת 2008 הסתכמו ב-70.3 מיליון דולר. המספרים האלה, כמה שלא מנסים, לא מסתדרים אחד עם השני. הבעיה המתמטית היא שאם החברה מכרה בשנה כולה ב-70 מיליון דולר וברבעון האחרון בכ-30 מיליון דולר, אז בתשעת החודשים היא מכרה ב-40 מיליון דולר, וזה סותר את הדו"ח הקודם, לפיו ההכנסות בתקופה זו הסתכמו ב-70 מיליון דולר כאמור.

הפיתרון לבעיה הזו - חור של 30 מיליון דולר - לא מפורט בהרחבה בהודעה עצמה, אלא מוזכר כבדרך אגב מתחת לטבלאות המפרטות את הדו"חות הרבעוניים של 2008 כולה. שם כתוב כי הנהלת החברה החליטה לשנות את הגישה החשבונאית בנוגע למספר פרויקטים לשיטת הפרויקטים הגמורים (Completed Contracts Method), וכתוצאה מכך לשנות את התוצאות הפיננסיות בשלושת הרבעונים הראשונים של 2008. שתי שורות תמימות לכאורה, שנותנות רק קצה חוט לאחת השערוריות הגדולות ביותר בדו"חות של חברה ישראלית, וזו כאמור לא הפעם הראשונה שמגל מפשלת בהכרה בהכנסות.

חור שחור ביבשת השחורה

וזה עדיין לא הכול. שבועיים לפני פרסום הדו"ח לרבעון הרביעי דיווחה החברה על הזמנות שקיבלה בהיקף של 8.5 מיליון דולר. איזה יופי, בשעה שמגל כבר יודעת את גודל הקטסטרופה - דיווח על הכנסות במינוס של 30 מיליון דולר - היא מוסרת על הזמנות חדשות. מסכנים המשקיעים שלקחו את ההזמנות האלו ברצינות ורכשו מניות. מעניין אגב, למה החברה לא מצאה לנכון לדווח באופן שוטף על ההכנסות במינוס, אחרי הכול - אם פלוס 8 מיליון דולר זה מהותי ו"שווה" דיווח, אז על אחת כמה וכמה מינוס של 30 מיליון דולר הוא מהותי.

בד בבד עם פרסום ההודעה לעיתונות על הדו"ח הכספי, העבירה החברה לרשות ניירות ערך האמריקנית (ה-SEC) את הדו"ח השנתי המלא, ה-F20, לשנת 2008. מהדו"ח הזה אפשר להבין שהצרות של מגל מגיעות מאפריקה.

מגל רכשה לפני כשנתיים חברה אירופאית שפועלת באופן נרחב בהטמעת פרויקטי אבטחה ביבשת השחורה. הפרויקטים האלו, שהיוו חלק משמעותי מהכנסות מגל על פי הדיווחים השוטפים בשנת 2008, התגלו כחור שחור מבחינת החברה. מסתבר שהחברה לא באמת ידעה לאמוד את שיעור השלמת הפרויקט, שהוא מרכיב קריטי כמובן בהערכת ההכנסות והרווחים מהפרויקט. בנוסף, היא העריכה לא נכון את מקובלות הפרויקט אצל הלקוחות, והיא גם לא העריכה נכון את יכולת התשלומים של הצד הרוכש. כל זה גרם לכך שהיא בעצם העריכה לא נכון את קצב ההכנסות מהפרויקטים האלו. כל זה מעיד למעשה ששיטת ההכרה בהכנסה של החברה הייתה ליברלית לחלוטין, ולא התאימה לאופי הפעילות שלה.

ליברליות יוצאת דופן

ככלל, מגל מכירה בהכנסות מהפרויקטים שלה בכל העולם לפי שיטת העבודות בביצוע. השיטה הזו שמיושמת בחברות פרויקטים - חברות קבלניות (מבצעות בנייה), חברות שירותי מיקור חוץ, שירותי מחשוב (IT) וכדומה - נועדה ליצור הקבלה בין ההוצאות של הפירמה להכנסות שלה, ויש בזה הרבה ההיגיון.

זה לא נכון להתייחס לפרויקט כאל מוצר שוטף, יש הבדל בין פרויקט הטמעת מערכות אבטחה לבין מכירה של במבה. מכירת במבה אורכת שניות, פרויקט יכול להימשך שבועות, חודשים ואף שנים. במכירת במבה מיד ניתן להכיר בהכנסה ומנגד בעלויות (עלות מכר במקרה של היצרנית והרשת הקמעונאית, אסם ושופרסל לצורך הדוגמה). מכירת פרויקט, לעומת זאת, היא תהליך שלוקח כאמור זמן, ועולה השאלה איך להכיר בהכנסות ממנו. אם מקבילים את פרויקט האבטחה לבמבה, אז למעשה יש להכיר בהכנסה רק כאשר המוצר נמכר, וזה מחייב את כל הכללים של ההכרה בהכנסה, שהבסיס שלהם הוא - על רגל אחת - העברת הסיכונים לקונה והבטחת התמורה.

הגישה הזו אפשרית ומיושמת, פה ושם, גם בחברות פרויקטים, אבל היא מעוותת באופן מסוים את הדו"חות. על פי גישה זו, רק אחרי סיום הפרויקט כולו, ורק אחרי שהלקוח בדק ואישר שהפרויקט הושלם לשביעות רצונו, ורק לאחר שהתמורה לחברה הובטחה או שיש סבירות גבוה שהיא תשולם - רק אז יכולה החברה להכיר בהכנסה.

בדרך הזו החברה בעצם דוחה את כל ההכנסות וההוצאות של הפרויקט עד ליום ההשלמה. השיטה הזו, הנקראת שיטת העבודות הגמורות, אמנם יותר שמרנית, אבל פוגעת בהקבלה בין ההוצאות להכנסות, ואינה מספקת את תמונת המצב האמיתית על החברה. אחרי הכול, יכול להיות פרויקט, שלצורך הדוגמה נמשך שנתיים, ולמרות שהוא רווחי מאוד, במשך שנתיים רצופות החברה לא יכולה להכיר בהכנסות ורווחים ממנו. ולכן, רוב החברות המבצעות פרויקטים עובדות בשיטת קצב התקדמות העבודות, שמאפשרת להן להכיר בפרויקט על פי שיעור ההשלמה שלו.

על פי שיטת קצב התקדמות העבודות, בכל רבעון החברה צריכה להעריך את שיעור ההשלמה של הפרויקט, הנקבע לרוב על פי העלויות בפועל ביחס לסך כל העלויות בפרויקט (עלויות בפועל בנוסף לעלויות הצפויות). בכל רבעון מחשבת החברה מחדש את הרווח הכולל הצפוי מהפרויקט, שהוא ההכנסות החזויות פחות העלויות הכוללות (שוב, העלויות בפועל והעלויות הצפויות). שיעור ההשלמה המוכפל ברווח הכולל, נותן את הרווח עד לסוף הרבעון המדובר, וכשמפחיתים מהרווח הזה את התוצאה שהתקבלה ברבעון הקודם, מקבלים את הרווח ברבעון המדווח.

כדי להמחיש, נניח שהרווח הכולל של פרויקט הוא 10 מיליון שקל, והחברה נמצאת בשיעור השלמה של 50% - המשמעות היא שהיא יכולה להכיר ברווח מצטבר עד כה של 5 מיליון שקל. אם בתקופת הדיווח הקודמת (ברבעון הקודם) שיעור ההשלמה היה 40%, והרווח הצפוי הכולל היה 9 מיליון שקל (שונה מכיוון שכל הזמן יש תזוזות בעלויות), אזי הרווח המצטבר עד לרבעון הקודם היה 3.6 מיליון שקל (40% של 9 מיליון שקל), וזה אומר שברבעון האחרון הרווח שניתן להכיר בו הוא 1.4 מיליון שקל (5 מיליון שקל פחות 3.6 מיליון שקל).

מעט מסובך, אבל הטכניקה היא העניין הפחות חשוב. מה שחשוב הוא שהכול מתבסס על אומדנים והערכות, ומי יודע באמת להעריך את העלויות הצפויות, במיוחד כשמדובר בפרויקטים ארוכים, ומי יודע להעריך את שיעור ההשלמה בצורה ברורה. ובכן, מגל לא יודעת לעשות את זה כמו שצריך, ועל רקע זה עוברת החברה לדווח בפרויקטים באפריקה על פי שיטת העבודות הגמורות - שיטה שמרנית ובטוחה יותר, שעשויה להגביל סוף סוף את הליברליות יוצאת הדופן של מגל