הצרות באות בצרורות. החברות מתמודדות עם האטה שהופכת למיתון. חלקן, כנראה הרוב, ידווח כבר ברבעון השלישי על הרעה בתוצאות. חלקן יאלץ למחוק נכסים שרשומים בספרים בשווי העולה על שווי השוק. יכולות להתבצע מחיקות ערכי נדל"ן, מחיקות בערך של ניירות שונים (מניות ואגרות חוב), וגם מחיקות באחזקות בחברות קשורות שאיבדו מערכן בסערה האחרונה. לכל אלה הצטרפה מחיקה תיאורטית נוספת, שתהיה משמעותית מאוד בחברות לא מעטות, מחיקות על רקע הפסדים בקופות הפיצויים של העובדים, שמנוהלות על ידי גורמים חיצוניים.

הקריסה בשווקים בחודשיים האחרונים הסבה באפיקי החיסכון ארוכי הטווח - ביטוחי חיים, ביטוחי מנהלים, קופות גמל, קרנות השתלמות וכדומה, הפסדים שעלו על 20%. לא כולם חתומים על הפסדים מפחידים שכאלה, יש כאלו שהצליחו לדבוק בהשקעות באג"ח ממשלתיות ובאפיק השקלי, ומנעו מהעמיתים שלהם הפסדים גדולים. אבל, זה פחות או יותר הממוצע של האפיקים האלו בחודשיים האחרונים, ואם מתייחסים לתשואות של המכשירים האלו מתחילת השנה מדובר על הפסד של 20%-25%.

זה ממש לא נעים, ובמקרים רבים זה מתגלגל לחברות המעסיקות את העובדים. ככלל, חברה צריכה להפריש כספים במסגרת הדו"חות שלה עבור ההטבות של העובדים. מעבר לשכר העבודה שמשולם לעובד, החברה מפרישה בהסתמך על הנחות, אומדנים וגישות חשבונאיות שונות, בגין חופשה, הבראה, ועבור הוצאות סוציאליות שונות. בין היתר, צריכה הפירמה להפריש באופן שוטף בגין תשלומים עתידיים, אם וכאשר העובד יפוטר או יגיע לגיל פרישה. ההפרשה הזו נקראת, כמה טבעי, הפרשה לפיצויים, והיא, כך מסתבר, משחקת תפקיד מרכזי בדו"חות הכספיים של הרבעון השלישי.

עד לא מזמן, כשהדו"חות נערכו על בסיס תקני חשבונאות מקובלים של הלשכה והמוסד לתקינה המקומי, ולמרות שזה נראה רחוק זה היה רק בשנה שעברה, ההפרשה לפיצויים חושבה בצורה מאוד פשוטה - הכפלת שכרם החודשי האחרון של העובדים, בתקופת הוותק שלהם.

כך למשל, לעובד ששכרו (ברוטו) הסתכם בעשרת אלפים שקל בחודש, שעבד בחברה במשך 5 שנים, יגיעו פיצויים, במקרה שיפוטר, בסך של 50 אלף שקל (שכר חודשי כפול מספר השנים), וסכום זה אמור להיות גם ההפרשה הכוללת בגין עובד זה. זאת לא הפרשה שנתית, אלא מצטברת. כלומר, אם שנה לאחר מכן, שכר העובד עלה ל-11 אלף שקל, אזי ההפרשה בגין פיצויים עבור עובד זה צריכה להסתכם ב-66 אלף שקל (שכר של 11 אלף שקל כפול 6 שנים), כאשר במאזן מוצגת סה"כ ההפרשה, ובדו"ח רווח והפסד מוצג השינוי - מה שצריך להפריש במהלך השנה האחרונה, ובמקרה הזה - 16 אלף שקל (66 אלף שקל הפרשה לסוף שנה פחות 50 אלף שקל הפרשה לתחילת שנה).

לא מדע מדויק

כך, כאמור, חושבה ההפרשה עד השנה שעברה, אבל התקינה הבינלאומית הביאה לשינויים גדולים בחישוב ההפרשה לפיצויים. על פי התקינה הבינלאומית, הפרשה לפיצויים מחושבת על בסיס אקטוארי המביא בחשבון מספר פרמטרים - וותק העובדים, משך העבודה הצפוי של העובדים, ערך הזמן, הערכות בקשר לעליית השכר בכל שנה ושנה עד לפרישה, האפשרות והסיכויים שהעובדים יפרשו בתנאים שלא יזכו אותם בפיצויים, ופרמטרים נוספים.

מדובר בשינוי תפיסה מהותי, מצד אחד החברה צריכה לקחת בחשבון עליות שכר על פני זמן, שכמובן מגדילות בצורה משמעותית את ההפרשה לפיצויים, ומצד שני היא צריכה לקחת בחשבון את העובדה הפשוטה, שיש כאלו שמתפטרים ולהם לא משולמים פיצויים. מדובר בחישוב מורכב שנעשה על ידי אקטוארים, בהתבסס על נתונים היסטוריים והערכות לקדימה.

זה לא מדע מדויק, בסופו של התהליך מדובר בהערכה. האקטואר מספק לחברה את גובה ההתחייבות שלה בגין פיצויים לעובדי החברה. ההפרשים בסכום הזה משנה לשנה (מתחילת שנה לסופה), מהווים את גודל ההפרשה במסגרת דו"ח רווח והפסד.

מול אותה הפרשה מאזנית - עתודה לפיצויים, החברות מפרישות בפועל כספים בגין הפיצויים. הן מעבירות כספים לגופים חיצוניים, לבתי השקעות שמנהלים את הכספים האלו במסגרת קופות שונות. ההשקעות בקופות מוצגות בסעיף שנקרא יעודה לפיצויים, ובמקרים רבים מדובר בכסף שעליו אחראית החברה, לטוב ולרע.

כלומר, אם היעודה עולה כתוצאה מרווחים שנרשמו בקופות האלו, אז מדובר במעין רווח, שלרוב, אגב, מקזז את הגידול בעתודה לפיצויים. אבל אם היעודה יורדת, אזי החברה, במקרים רבים אמורה בסופו של דבר להשלים את הפער, כלומר, לסגור את ההפסד, וזה מה שקורה עכשיו בחברות רבות.

על פי התקינה החשבונאית, במידה והעובדים בחברה חתומים על פי סעיף 14 לחוק הפיצויים, כל ההפקדות של המעסיק בגין הפיצויים שייכות לעובדים ונמצאות באחריותם. הסכום שהחברה שילמה הוא כל המחויבות שלה, ואין לה חשיפה לרווחים והפסדים בקופות. המתכונת הזו שכיחה בחברות תעשייה מסורתיות כמו מפעלי נייר, שדיווחה לפני מספר ימים. אבל, אם סעיף 14 לא חל, החברה היא זו שאחראית על נכסי הקופות, והפסדים בקופה הם למעשה הפסדים שלה. זה בדיוק המצב בחברות היי טק, חברות פיננסיות, ולמעשה, ברוב החברות שאינן תעשייתיות.

שלוש שיטותהצגה בדו"חות

על פי התקינה הבינלאומית (תקן מספר 19), במידה ולא חל סעיף 14 יש שלוש אפשרויות לטפל בהפסדים שנובעים מירידת ערך הקופות. הטיפול החשבונאי מתבקש לרוב רק בדו"חות השנתיים, אלא אם מדובר באירוע מאוד משמעותי, כפי שקרה ברבעון השלישי (ונמשך גם לתוך הרבעון הרביעי).

האפשרות הראשונה, שהייתה גם המקובלת, היא להעביר את ההפסדים האלו דרך דו"ח רווח והפסד. עם יישום התקינה הבינלאומית האפשרות הזו הייתה פופולרית, בעיקר בגלל שאף אחד, כנראה, לא חזה והאמין שקריסה כמו זו של ספטמבר-אוקטובר יכולה להתרחש. אבל עכשיו, על רקע המשבר וההפסדים הגדולים, החברות מבקשות לשנות את השיטה, והן ככל הנראה יכולות לעשות זאת.

לכאורה, שינוי גישה חשבונאית אינו אפשרי, אלא אם יש נימוקים טובים לכך. בפועל, הדו"חות הרבעוניים לא נחשבים כעוגן לשיטות חשבונאיות, וניתן לעשות בהם שינויים כל עוד הגישה החשבונאית לא יושמה בדו"ח השנתי. מאחר שחברות רבות אימצו את החשבונאות הבינלאומית מינואר 2008, כל עוד לא מתפרסם דו"ח שנתי של 2008, נראה שהן יכולות לעבור משיטה לשיטה.

ואכן, מנהלי כספים רבים מבקשים לעבור בשבועות האחרונים לשיטה השנייה - העודפים. בשיטה זו ההפסדים האלו לא עוברים דרך דו"ח רווח והפסד, אלא ישירות דרך ההון העצמי. מה זה משנה? ובכן, זאת אמנם קוסמטיקה חשבונאית במיטבה, ובסופו של דבר ההון העצמי בשתי הגישות זהה, אבל תחשבו על אותן חברות שחשוב להן להציג EBITDA, או רווח נקי מסוים כדי לעמוד באמות המידה הפיננסיות, ואלמלא שיטת העודפים הן לא היו עומדות באמות האלו.

השיטה השלישית - שיטת המסדרון - היא המורכבת והבעייתית ביותר, והיא נפוצה פחות. כאן מדובר על סוג של רצועת ביטחון להפרשות החברה. לוקחים 10% מההתחייבויות של החברה לתחילת השנה, וכל עוד ההפסדים לא עולים על הסכום הזה, לא רושמים אותם. אם למשל העתודה מסתכמת ב-1 מיליארד שקל, אזי כל הפסד של עד 100 מיליון שקל (10%) לא יקבל ביטוי בדו"חות. הפסד שמעבר ל-100 מיליון שקל, יקבל ביטוי חלקי - רק ההפרש שמעל ה-100 מיליון שקל.