דניה סיבוס של קבוצת אפריקה הזכירה לנו בשבוע שעבר את הבסיס הרעוע של הדו"חות הכספיים - האומדנים. אין כמעט דו"ח שאין בו לפחות סעיף אחד שנגזר מהערכה, ויש הרבה דו"חות שהרבה מאוד סעיפים שלהם מבוססים על אומדנים והערכות. כן, המספרים שאתם רואים בדו"חות הם תוצאה של הערכה מסוימת. חברות הרי צריכות להעריך, למשל, את ההוצאות הצפויות בפרויקט, ואת שיעור ההשלמה שלו כדי לדעת באיזה רווח (או הפסד) להכיר ברבעונים השוטפים (ובהמשך נדגים).
אז האומדנים האלה הם הכרחיים, אחרת אי אפשר להציג את הרווח או ההפסד מהפרויקט, ולכאורה אין בזה שום בעיה, רק שהערכות ואומדנים הם עניין גמיש. אין כללים קשיחים באומדנים, יש שכל ישר, שיכול להביא מעריכים שונים להערכות שונות בהתבסס על אותם נתונים. בחברה אחת יכולה ההנהלה להעריך עלויות של פרויקט צפוי במיליארד שקל, בעוד בחברה אחרת תעריך ההנהלה את העלויות של אותו הפרויקט בדיוק ב-1.2 מיליארד שקל.
מעבר לכך, יכולת הבדיקה של הדו"חות מבוססי האומדנים היא נמוכה. רואי החשבון לא יכולים בדרך כלל לבוא לחברה ולהגיד לה שהעלויות הצפויות בפרויקט הן דווקא 1.2 מיליארד שקל ולא 1.1 מיליארד. אין להם לרוב את היכולות (ואולי גם לא את הרצון) לעשות את זה. מבחינתם, אם קיימת הערכה מבוססת ומתודיקה ברורה והגיונית זה מספיק.
עם זאת, רואי החשבון בודקים את ההנחות בבסיס האומדנים ואת סבירותן. במקרה של הוצאות צפויות, רואי החשבון אמורים לבדוק למשל, את המחירים של חומרי הגלם, את השימוש בהם ליחידת מידה ואת ההוצאות הצפויות בכל הפרויקט. הם משווים את זה לפרויקטים אחרים ועורכים מבחני סבירות שאמורים להניח את דעתם. אחרת, הם יכולים (וזה קורה פה ושם) להתעקש שהמספרים מוטים. כשזה קורה, מדובר בעיקר בדו"חות השנתיים. בדו"חות הרבעוניים, אלה שבהם רואי החשבון מספקים סקירה בלבד, היכולת שלהם מאוד מוגבלת.
בדו"חות השנתיים הבדיקה כבר הרבה יותר עמוקה, אם כי, כאמור, ברוב הגדול של המקרים יש התיישרות לכיוון של המספרים של ההנהלה או מעריכי השווי.
באופן טבעי, גם האנליסטים וקוראי הדו"חות מתקשים כמובן לבקר את המספרים שנשענים על ההערכות השונות. כך נוצר מצב שבו בעצם החברה יכולה, לפחות באופן תיאורטי, לתמרן את הדו"חות.
תקלה בדרך
אנחנו לא יודעים מה היה הטריגר לטעות הגדולה של דניה סיבוס באומדני העלויות. אנחנו גם לא יודעים האם העיתוי קשור להכנת הדו"חות השנתיים - אנחנו מאמינים שכן. חודש מארס הוא החודש שבו עורכים בחברות הציבוריות את הדו"חות השנתיים, ואז מתגלות טעויות. זה יכול להתגלות בבית, וזה יכול להתגלות דרך הבדיקות והשאלות שמפנים רואי החשבון.
כך או כך, בדניה סיבוס מדובר בטעות גדולה, גדולה מדי, בהערכת העלויות הצפויות בפרויקט הגדול של החברה - כביש 431. בשבוע שעבר דיווחה החברה כי "בהתאם לנתונים שבידיה ביחס לתוצאותיה הכספיות של החברה לשנת 2007 (אשר בדיקתם טרם הושלמה וטרם בוקרה על ידי רואי החשבון שלה), בשל גידול מהותי באומדן עלויות הביצוע של העבודות הקבלניות בפרויקט כביש 431, שהיקפן הכספי הכולל הינו כ-1.8 מיליארד שקל, צפויה החברה לרשום גידול מהותי בסעיף ההוצאות בדו"חותיה הכספיים השנתיים. כפועל יוצא מן האמור לעיל, צפויה החברה להציג בדו"חותיה הכספיים השנתיים הפסד המוערך בשלב זה בכ-60 עד 100 מיליון שקל".
הפצצה הזו הפילה את מניית דניה בכ-20%, אבל הירידה הזו היא לא רק בגלל ההפסד עליו צפויה החברה לדווח בשנת 2007. הירידה קשורה בעיקר לירידה ברווח הכולל של הפרויקט. עלות ההקמה של הפרויקט הוערכה בעבר במספר דיווחים ב-1.5 מיליארד שקל (מתוך עלות כוללת של שני מיליארד שקל). אבל עכשיו העלות היא 1.8 מיליארד שקל. כלומר, יש כאן תוספת של 300 מיליון שקל לעלויות ההקמה. כך שלא מדובר כאן רק במעבר להפסד בשנת 2007, לא מדובר כאן בנזק שהיה אלא בנזק שעוד יהיה.
הנזק שהיה, אגב, עדיין לא לגמרי ברור. החברה הפסידה בתשעת החודשים הראשונים של 2007 כ-3 מיליון שקל, ובהינתן שהיא צופה הפסד שנתי של 60-100 מיליון שקל, היא בעצם צופה הפסד של 57-97 מיליון שקל ברבעון האחרון.
עם גילוי הטעות הזאת בהערכות, החברה בעצם ייחסה יותר הוצאות לתקופה קודמת. הרי אם נניח ששיעור ההשלמה של הפרויקט הוא 60% ושהעלות הצפויה לכל הפרויקט היא מיליארד שקל, אז עד עכשיו רשמה החברה הוצאות מצטברות של 600 מיליון שקל. עכשיו, אם נניח שהתגלתה טעות והעלויות בפועל הן 1.2 מיליארד שקל, ההוצאות המצטברות בדו"חות יסתכמו ב-720 מיליון שקל, וכל ההפרש (120 מיליון שקל) ייזקף לרבעון האחרון.
זה בדיוק מה שקרה - רק במספרים שונים - גם בדניה. וזה גם אומר שהרווח העתידי ישתנה ויישר קו עם רווחיות נמוכה יותר. אם ההכנסות הצפויות הן 1.5 מיליארד שקל, הרי שעד גילוי הטעות המרווח היה 33% (הכנסות 1.5 מיליארד, והוצאות 1 מיליארד), ומעכשיו, המרווח יורד ל-20% (הכנסות 1.5 מיליארד והוצאות של 1.2 מיליארד).
שולטים ברווחים
פרויקט כביש 431 הוא פרויקט ענק ומסובך. דניה סיבוס זכתה במכרז ההקמה והתפעול שלו דרך חברה בת (בבעלות מלאה) בשם נתיבי היובל. הזכייה הזאת מאפשרת לנתיבי היובל להקים ולהפעיל את הכביש (23 קילומטרים עם 12 מחלפים שיקשרו בין כביש 20 לכביש ירושלים-תל אביב) במשך 25 שנה (2.5 שנים תקופת ההקמה, ו-22.5 שנים תקופת התפעול).
בתקופה הזאת היא תקבל מהמדינה מענק הקמה בסך של 400 מיליון שקל, 58.9 מיליון שקל כל חצי שנה במשך תקופת התפעול, ותשלום בסך שתי אגורות עבור כל קילומטר של נסיעה בכביש. מנגד, יש לה את עלויות ההקמה ועלויות התפעול. נתיבי היובל, החברה הבת שזכתה, חתמה על הסכם מול דניה סיבוס, החברה האם, שתהיה קבלנית הביצוע של הפרויקט.
אם אנחנו מסתכלים על שתי החברות יחד אז יש כאן פרויקט שאמור להניב הכנסות בהתאם לשימוש בו (נסיעות כלי הרכב), יש כאן סוג של הכנסה חד פעמית (מענק המדינה) והכנסה קבועה כל חצי שנה. מנגד, יש הוצאות צפויות על הקמה ותפעול. ההכנסות הצפויות פחות ההוצאות הצפויות הן הרווח הצפוי מהפרויקט לכל הקבוצה. במצב כזה, לכאורה יש כאן השקעה בנכס - כל העבודות אמורות להיות מהוונות לנכס - כביש 431, וכאשר יחל התפעול יהיה ניתן להכיר בהכנסות ולייחס הוצאות שוטפות.
בפועל, זה שונה. החשבונאות רואה כאן סוג של עסקה פיננסית. הנכס מבחינתה הוא לא נכס פיזי שיש להציגו בדו"חות הכספיים של דניה סיבוס, מאחר שמדובר בנכס שיחזור או יעבור בסופו של דבר למדינה. מה שכן מוצג זה נכס פיננסי - ההתחייבויות של המדינה שנזקפות במקביל לביצוע הפרויקט.
נוצר כאן מצב מעט מוזר. דניה סיבוס עובדת על פרויקט שהיא בפועל שולטת בשיעור ההשלמה שלו, והיא בפועל מעריכה את הרווחים ממנו. היא רושמת את ההכנסות והרווחים על בסיס שיעור ההשלמה, בלי קשר ובלי תלות בתשלום מהמדינה. לכאורה, בהנחה שהפרויקט רווחי, היא יכולה להגביר קצב ולהרוויח יותר. זאת בעיה, אבל, כאמור, הבעיה הגדולה היא ההתבססות על האומדנים. דניה סיבוס העריכה עלויות מסוימות, ובמשך כמה רבעונים פרסמה דיווחים בהתבסס על הערכות העלות הללו. בפועל, העלויות היו גבוהות יותר בכמה עשרות אחוזים, והתמונה השתנתה לחלוטין
