זה היה הדבר האחרון שאפשר לצפות לו. החברה הרי דיווחה על כישלון הפיתוח שלה, והתמקדות בפיתוחים אחרים. היא פיטרה עובדים במסגרת תוכנית רה-ארגון מקיפה, והודיעה שהיא נערכת להפחתת קצב שריפת המזומנים וקצב ההפסדים.

ובכל זאת, בשורה התחתונה של דו"חות הרבעון הראשון, נכתב שחור על גבי לבן: 661. לא בסוגריים, לא עם מינוס, פשוט מספר נקי. מספר חיובי. טופספין, סוג של סטארט-אפ בתחום המכשור הרפואי, הרוויחה ברבעון הראשון של השנה 661 אלף שקל. זה אולי לא הרבה, אבל זה בהחלט מפתיע כשהציפייה הייתה להפסד של כמה מיליונים טובים, על רקע המשבר העסקי של החברה.

אז איך זה קרה? פשוט - בזכות החשבונאות. וליתר דיוק בזכות התקינה החשבונאית הבינלאומית. רציתם IFRS, בבקשה - קיבלתם. נזכיר על רגל אחת: התקינה הבינלאומית דוגלת, שלא לומר מעריצה, את השווי ההוגן. איפה שרק אפשר להכניס אותו לספרים במקום העלות, מבחינתה זה מבורך.

ככה זה כמובן בנדל"ן, וככה זה גם בהמירים השונים, ניירות ערך של החברה שניתן להפכם למניות (איגרות חוב להמרה ואופציות). להמירים יש שווי הוגן, וכשהם נסחרים בבורסה אז החיים קלים במיוחד: השווי בשוק הוא השווי ההוגן. אז טופספין פשוט רשמה את השווי ההוגן של ההמירים שלה - איגרות חוב להמרה ואופציות - לפי שווי השוק. האבסורד הגדול הוא שמכיוון שהחברה נמצאת במשבר גדול, איגרות החוב והאופציות שלה ירדו. הירידה הזו בעצם הקטינה את השווי שלפיו יש לרשום את ההמירים בספרים, והתוצאה - קיטון בהתחייבויות, ויותר הכנסות מימון.

"ברבעון הראשון של שנת 2008 הסתכמו הוצאות המימון של הקבוצה לסך של 849 אלפי שקל, והכנסות המימון באותה התקופה הסתכמו לסך של 10,014 אלפי שקל. לעומת הוצאות מימון בסך של 6,438 אלפי ש"ח והכנסות מימון בסך של 4,859 אלפי ש"ח ברבעון המקביל אשתקד", נכתב בדו"ח הדירקטוריון הצמוד לדו"חות הכספיים. "הגורם המרכזי לקיטון בהוצאות המימון של החברה ולגידול בהכנסות המימון של החברה, הינו הירידה בשווי ההוגן של התחייבויות החברה בגין איגרות החוב סדרה א' וכתבי האופציה סדרה 2 של החברה במהלך הרבעון הראשון של 2008 המוצגים, בהתאם לתקינה הבינלאומית, לפי שווי השוק שלהם".

ובכן, טופספין הכירה בהכנסות מימון בגובה של 10 מיליון שקל ברבעון, כתוצאה מהעניין החשבונאי הזה. לפני יישום התקינה הבינלאומית, התקינה המקומית לא אפשרה סוג כזה של התאמות בדו"חות, אבל הרציונל של התקינה הבינלאומית הוא להתחבר למציאות הכלכלית.

וככה זה בעצם עובד: נניח שלחברה יש התחייבות באיגרות חוב להמרה. האיגרות האלה נסחרות בבורסה, כשאין בהכרח קשר בין ערך החוב של החברה לבעלי האיגרות, לבין השווי בבורסה. חברה יכולה לגייס ביום ההנפקה של האיגרות חוב בהיקף של 100 מיליון שקל, אבל אחרי תקופה מסוימת החוב בספרים מתנהג בצורה שונה מהחוב בשוק. אחרי שנה, למשל, החוב יכול לעלות ל-105 מיליון שקל, אבל בשוק (בבורסה) החוב הזה יכול להיות מוערך (דרך מחיר איגרת החוב) בשווי של 90 מיליון שקל, 70 מיליון שקל וגם 50 מיליון שקל. ככל שהחברה במצב פיננסי קשה יותר, וקיים חשש גדול יותר שהיא לא תוכל להחזיר את החובות שלה, הערך של האיגרת יורד, וכך למעשה ערך החוב הכולל מתכווץ.

ערך החוב בשוק נרשם בספרים על פי התקינה הבינלאומית, בהתקיים תנאים מסוימים. הוא בעצם מחליף את ההתחייבות המקורית והמוצמדת של החברה. אם נמשיך את הדוגמה ונניח שביום מסוים ערך החוב בשוק מסתכם ב-70 מיליון שקל, הרי שההתאמה הכוללת של החוב בספרים היא הפחתה של 35 מיליון שקל בהתחייבות (מ-105 מיליון שקל התחייבות צמודה, ל-70 מיליון שקל התחייבות בשוק). הפער הזה מתבטא במאזן כהקטנת התחייבות, ובדו"ח רווח והפסד כגידול בהכנסות המימון.

למעשה, מדי רבעון ברבעון בודקים את השווי ההוגן, ואת ההפרש מהשווי ביחס לרבעון הקודם מתאמים במאזן, ובדו"ח רווח והפסד. אם ברבעון הבא, ערך החוב על פי מחיר השוק ימשיך לרדת ל-50 מיליון שקל, אז ההתחייבות בגין איגרות החוב תפחת בספרים ל-50 מיליון שקל, וההפרש יתבטא בדו"ח רווח והפסד כהכנסת מימון של 20 מיליון שקל (70 מיליון פחות 50 מיליו שקל).

זה הרעיון המרכזי. יש בו היגיון כי החוב בשוק מבטא לרוב (אם כי לא תמיד) את ההתחייבות הכלכלית האמיתית של הפירמה. יכול להיות שטופספין עוד תצליח איכשהו להמציא איזה מכשיר מדהים ובעלי האג"ח יזכו לקבל את כל החוב, אבל מנגד החברה יכולה שלא להחזיר שקל. המחיר בשוק הוא סוג של תוחלת החוב שרואים המחזיקים באג"ח. הוא מגלם את הסיכון והסיכוי, ובנקודת זמן מסוימת הוא מבטא בכמה באמת השוק - שיודע לרוב טוב מכולם - מעריך את החובות של החברה.

לכן, כאמור, יש כאן היגיון, רק שהתוצאה החשבונאית היא שככל שחברה נמצאת בקשיים גדולים יותר, או ככל שהסיכוי לקבל ממנה את החובות נמוך יותר, כך היא תדווח על הכנסות מימון גבוהות יותר. וזה עקום. ואותו הדבר קורה כמובן גם במצב ההפוך: כאשר ערך החוב בשוק עולה אז ההתחייבות של החברה כלפי בעלי האג"ח גדלה, והוצאות המימון גדלות בהתאמה.

עד כאן איגרות החוב, אבל איך מתקשרות לכאן גם האופציות? למה הן משפיעות על הסעיף המימוני? ובכן, עד ליישום התקינה הבינלאומית החיים היו פשוטים. על פי הוראות תקן מספר 22 של המוסד לתקינה, תקבולים על חשבון האופציות הוצגו במסגרת ההון העצמי של הפירמה. כלומר, עניין הוני לחלוטין.

אלא שעל פי התקינה הבינלאומית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתקן בינלאומי מספר 32, העוסק בטיפול החשבונאי במכשירים פיננסים ונגזרים, האופציות מהוות התחייבות פיננסית במידה שמתקיימים מספר תנאים, לרבות הצמדה של תוספת המימוש. במידה שכך, השינויים בשווי האופציה בשוק מיוחסים להתחייבות המאזנית בגין האופציות, ובמקביל נרשמים בדו"ח רווח והפסד כהוצאה או הכנסה.

על כל פנים, השורה התחתונה של טופספין אמנם חיובית, אבל המצב התפעולי שלה בעייתי. ההוצאות התפעוליות ברבעון הראשון הסתכמו ב-8.5 מיליון שקל כשמרכיב ההוצאה הגדול ביותר הוא המו"פ - 5.7 מיליון שקל. לחברה אין הכנסות כך שגם ההפסד התפעולי הוא 8.5 מיליון שקל. ברבעון המקביל ב-2007 ההפסד התפעולי הסתכם ב-9.9 מיליון שקל, ובשנת 2007 כולה הסתכם ההפסד התפעולי ב-24.2 מיליון שקל. עם זאת, נראה שהחל מהרבעון השני, במקביל לרה-ארגון ופיטורי העובדים, ההפסד התפעולי יירד מדרגה.

מה שיותר מדאיג אפילו מדו"ח רווח והפסד, הוא המאזן. לחברה אמנם יש בקופה קרוב ל-33 מיליון שקל (בזכות גיוס האג"ח), אך כל נכסיה מסתכמים לכ-38.4 מיליון שקל, בשעה שהתחייבויותיה מסתכמות בכ-47.6 מיליון שקל. ההון העצמי - הנכסים פחות ההתחייבויות - שלילי, ועומד על 9.2- מיליון שקל. וכל זה כשהמספרים עוד מתייחסים, כאמור, להתחייבות שנמוכה מההתחייבות המקורית.

גירעון בהון זה תמרור אזהרה גדול. במיוחד כשמדובר בחברה לא רווחית, ובמקרה של טופספין מדובר בחברה שכלל לא מייצרת הכנסות. למעשה, אם סוכמים את ההפסדים של החברה מאז ומעולם, מקבלים שבמצטבר היא הפסידה מהקמתה ועד היום 150 מיליון שקל. ועדיין - זה לא סוף הדרך שלה. היא ככל הנראה תמשיך להפסיד, אבל מה שחשוב למבחן ההישרדות הוא המזומנים. לטופספין, כאמור, יש כסף בקופה, והוא כנראה יכול להספיק לה לפרק זמן של כשנתיים